קול קורא לנדוד

כ-11 מיליארד ציפורים נודדות ברחבי העולם פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב - וכחצי מיליארד מהן חולפות בשמי ישראל. מראה מעופן של אלפי הציפורים בשמים מרהיב ומעורר עניין רב. איך הן מצליחות לגמוא את המרחקים העצומים, כיצד הן מנווטות ואיך עוקבים אחריהן? המדריך לצפר המתחיל 

בשביל הארץ
|
מרץ 2018
|
שלח כתבה
חסידות בנדידה
צילום: דורון ניסים

נדידת הציפורים ידועה לאדם כבר מימי קדם, אך רק במאה ה-19 התחלנו להבינה טוב יותר. התופעה זכתה אף לאזכורים מרשימים בתנ"ך: "הֲ‍מִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפו לְתֵימָן" (איוב לט, כז); "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת" (ירמיהו ח, ז). 

הנדידה נערכת על פי רוב בעונות המעבר, בעת שמינים רבים של ציפורים נודדות לקראת החורף מאתרי הקינון שלהן אל אתרים במקומות חמים יותר. לקראת הקיץ, הן עושות את הדרך חזרה לאתרי הקינון שאותם עזבו בשלהי הקיץ ובסתיו, וחוזר חלילה. נתיבי הנדידה כוללים את אירופה-אפריקה, אמריקה הצפונית-אמריקה הדרומית וכן אסיה-אפריקה, אסיה-דרום אסיה או אסיה-אוסטרליה, כל מין לפי האזור והמסלול המתאים.

העגורים האפורים נודדים בלהקות גדולות
צילום: עזרא חדד
למה הן נודדות, איך ומתי?

אפשר לומר כי מטרת העל של הנדידה היא לנצל שפע מזון עונתי לצורך שרידה והתרבות, תוך כדי הימנעות מתחרות קשה על משאב יקר זה ועל נחלה. מעניין לדעת כי עוד לפני הנדידה בפועל, הציפורים מכינות את גופן למסע המפרך באמצעות דיאטה המוסיפה לגופן שומן רב. בעת המעוף, השומן יהווה מרכיב עיקרי לאנרגיה. למעשה, לקראת הנדידה, ציפורי שיר קטנות מעלות מדי יום גרם ויותר במשקלן - יותר מעשרה אחוזים ממשקלן בפועל.

עופות רבים נוהגים לנדוד בלהקות גדולות, במיוחד אלה המעופפים ביום – מה שמסייע לכל פרט להשקיע פחות אנרגיה במעוף ולהסתמך על הכוח הקבוצתי. מסיבה זו אפשר להבחין בשמים בלהקות החולפות במבנה בצורת האות V. כמובן, לכל מין יש אופי מעוף המועדף עליו ומותאם לגופו ולתוואי הנדידה שלו. הסגנונות הפופולריים ביותר הם חתירה, דאייה וגלישה, ובאופן טבעי יש שילובים ביניהם, לפי תנאי השטח ומין העוף.

כ-70 אחוז מהעופות בעולם מבצעים את הנדידה בשעות הלילה. היתרונות: ניווט על פי גרמי שמים, הימנעות מטורפים וכן צמצום עקת חום וסכנת התייבשות. 

מריות בנדידה
צילום: דיוויד רזק
איך הן מנווטות?

אחד ההיבטים היותר מרתקים בנושא הנדידה, הנחקר בעולם כולו זה שנים רבות, הוא הניווט וההתמצאות. באופן כללי אפשר לומר כי הציפורים עושות שימוש במיקום השמש, בשדה המגנטי של כדור הארץ, במפת הכוכבים וכנראה גם בזיכרון ויזואלי של תוואי המסע מן השנה שעברה.

שיטות המעקב אחר אופני הנדידה של המינים השונים כוללות שימוש במשדרים לווייניים (מבוססי GPS), במכשירי רדאר הממוקמים בתחנות מחקר או אפילו בתחנות מטאורולוגיות, טיבוע ציפורים וגם עבודת רגליים (ועיניים), בדמות סקרי שטח הנערכים על ידי צפרים מקצועיים וחובבים באתרים ספציפיים.

סקרי שטח נחשבים לשיטה פשוטה ואף עתיקה, שהחיסרון הבולט שלה הוא מוגבלות גיאוגרפית ויכולת לתצפת רק על מי שנודד ביום. עם זאת, צפייה בעין היא השיטה היחידה המסוגלת לספק מספרים מדויקים של העופות הנודדים ביום, ולכן הצפרים והחוקרים צריכים לשתף מידע כדי לאפשר מעקב כמותי.

בשיטת הטיבוע העוף נתפס, מסומן בטבעת שעליה קוד המשמש כאמצעי זיהוי בינלאומי, ומשוחרר בחזרה אל הטבע. כדי ללמוד על העוף שנתפס, עליו להיתפס שוב - מה שלא תמיד קורה בפועל. את משדרי הרדיו, שהשימוש בהם החל בשנות ה-60, מחליפים משדרי GPS, השולחים אותות לתחנות המעקב ובכך מאפשרים לזהות תבניות של מסלולי נדידה. משדרים אלה מוגבלים לעופות שהמסה שלהם עולה על מאה גרם ולכן אינם מתאימים למרבית ציפורי השיר, הקטנות יחסית. 

© כל הזכויות שמורות רשות הטבע והגנים