נא להכיר: פארק הלס - שמורת טבע חדשה בנגב

לאחרונה הוכרז "פארק הלס" בנגב כשמורת טבע חדשה. השמורה משמרת את אחרוני מישורי הלס, בית גידול לצמחים ולחיות בר ייחודיים, שאפיינו בעבר שטחים נרחבים בנגב הצפוני ונעלמו כמעט עקב הכשרת אותם שטחים לחקלאות ולהתיישבות

עמית מנדלסון
|
נובמבר 2017
|
שלח כתבה
דיות שחורות מתקבצות על עץ שיטה סלילנית, מהעצים הבודדים המאכלסים את פארק הלס
צילום: דותן רותם

בקיץ האחרון הוכרזו כמה שמורות טבע חדשות בישראל. הגדולה והחשובה שבהן היא "פארק הלס", המשתרעת על פני כ-40,600 דונם בנגב המערבי, בין בסיס חיל האוויר חצרים בצפון ובין נחל הבשור ונחל באר שבע בדרום. בהחלט סיבה למסיבה.

מהו לס?

הלס הנו סוג של קרקע מדברית, המורכבת ממשקע דק-גרגיר הכולל טין, חרסית וכמויות קטנות של חול. משקע זה מתפזר כאבק באמצעות רוחות המדבר ומורבד על פני הקרקע. מקור המילה באלמנית (שפה גרמאנית) ומשמעותה "חופשי", ומי שכינה לראשונה את הקרקע בשם זה היו תושבי חבל הריין שבגרמניה, במאה ה-19.

אדמת הלס שבנגב היא שילוב בין גרגירי טין, שהגיעו מחולות צפון סיני וצפון-מערב הנגב, ובין גרגירי חרסית שהגיעו ממדבר הסהרה. קרקעות הלס בישראל מצויות בעיקר בצפון הנגב, בערך בין קו ערד-דימונה-צאלים בדרום לקו 300-250 מ"מ גשם בצפון (אגן נחל שקמה), ותפוצתן מושפעת מהמרחק מחולות צפון-מערב הנגב. ככל שמתרחקים מהחולות, כך יורד אחוז גרגירי הטין (הכבדים יותר) ועולה אחוז גרגירי החרסית (הנישאים בקלות ברוח).

 
השטח חרוץ בבתרונות לס
צילום: דותן רותם
עושר מדברי

נופי קרקעות הלס מאופיינים במישורים נרחבים ובהם צמחייה דלילה, עם מעט מאוד עצים. זאת כיוון שבשכבת הקרקע העליונה מתפתחים קרומי קרקע המונעים חלחול נגר לתת-הקרקע. לפיכך, קשה לעצים ולשיחים לשרוד בתנאים אלו. עצים בודדים מתפתחים בערוצי הנחלים, וביניהם שיטה סלילנית ושיזף מצוי. 

קרומי הקרקע הם תופעה ייחודית, המבוססת על יחסי גומלין בין גרגירי הלס לצמחייה מיקרוסקופית (מיקרופיטים) – ציאנו-בקטריות (חיידקים מטמיעים), אצות ירוקיות, חזזיות, טחבים ועוד. צמחייה זו מקבעת את הקרקע ומונעת חלחול מים, אך גם סופחת לחות. קיומם של הקרומים גם מאפשר לבעלי חיים חפירת מאורות בקרקע הלס. מהמיקרופיטים ניזונים חסרי חוליות כגון סרטני יבשה ושבלולים, המהווים בתורם טרף לזוחלים, יונקים ועופות. קרומי הקרקע רגישים מאוד לרמיסה על ידי כלים כבדים ורכבי שטח. 

באזור זה, העשוי להיראות למבקרים בקיץ כ"משעמם" וכ"חסר חיים", נמצא מגוון ביולוגי עשיר. זאת בשל מגוון הנישות האקולוגיות – טיפוסים שונים של קרקע לס הנבדלים בריכוזי הטין והחרסית שבהם, ואזור מעבר אקלימי בין צמחייה ים-תיכונית בצפון לצמחייה מדברית בדרום. 

המרשים שבבעלי החיים השוכנים באזור זה הוא הציפור חֻבָּרָה מדברית. זהו גדול העופות דוגרי הקרקע בישראל, הנמצא בסכנת הכחדה עולמית. אוכלוסייתו בישראל שוהה בחודשי החורף באזור ניצנה, ואילו בקיץ נודדות החוברות אל פארק הלס ושטחי שדה התעופה בחצרים.  

החוברה המדברית. בחודשי הקיץ מתקבצות החוברות בשטחי הלס המועטים שנותרו בנגב
צילום: דותן רותם

בעלי חיים חשובים נוספים כוללים את הציפור רץ מדבר, עוף דוגר קרקע ממשפחת החופמאיים שנדחק משטחי הלס בנגב המערבי כתוצאה מעיבוד חקלאי, וכן הלטאה שנונית באר-שבע. שנונית זו היא מין אנדמי הקיים בעולם כולו רק בשטחי הלס שבצפון הנגב. לטאה זו נפגעה קשות כתוצאה מנטיעה רבה של עצים, שסיפקו עמדות לעופות הצדים מנקודות תצפית (בז מצוי וחנקן גדול) ובכך הוגברו לחצי הטריפה במישורים. 

רץ המדבר – עוף בינוני המרבה לרוץ על הקרקע ומאכלס מישורים מדבריים חשופים
צילום: עזרא חדד
כרוון
צילום: עזרא חדד

נוף השמורה הנו מישורים פתוחים, המתכסים בצמחייה רבה בשנים גשומות. בגבולה הצפוני של השמורה נמצאת חורבת חשיף – שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית ויישוב בדווי מהדורות האחרונים, ולצדו מחצבות עתיקות ובורות מים עמוקים. על גדת נחל באר שבע שבדרום השמורה, הוקם בשלהי המאה ה-19 מצד אלוף, אחת משלוש תחנות משמר טורקיות שהוקמו בצפון הנגב כדי לשלוט על האוכלוסייה הבדווית (האתר לא השתמר).

עולם הולך ונעלם

עיקר הלס הצטבר בנגב בתקופת הקרח האחרונה, החל מלפני כ-70 אלף שנה ועד לפני כעשרת אלפים שנה. מאז הולך ונסחף הלס שהצטבר עקב אירועים טבעיים וכן כתוצאה מפעילות האדם. מישורי הלס עברו שינויים רבים במאה השנים האחרונות. בעבר שימש המרחב למרעה עונתי של נוודים בדווים שחיו בדלילות רבה, אולם כיום התקבעה אוכלוסיית הבדווים וגדלה בצורה דרמטית. הפזורה הבדווית מתפרשת על פני שטחים נרחבים, ולה נלוות השפעות של ציד, חדירת מינים פולשים ועוד.

נוסף להתיישבות הבדווית, נסללו כבישים והוקמו יישובים חדשים, המחריפים את קיטוע בתי הגידול הטבעיים. שטחים ניכרים, בעיקר בנגב המערבי, הוכשרו לחקלאות תוך שינוי מוחלט של פני השטח. 

הייעור המודרני בצפון הנגב מלווה בהכשרת קרקע נרחבת ובשבירת קרומי הקרקע, ובשטחים המיוערים חל שינוי ניכר במגוון המינים, ממינים מדבריים ייחודיים ועד מינים מלווי אדם ומינים כוללניים כגון שועל מצוי ועורבני. נוסף לכך, בייעור שולבו מיני צומח זרים שחלקם הפכו למינים פולשים בצפון הנגב, כגון ינבוט המסקיטו ושיטת ויקטוריה.

פארק הלס

דרך מסומנת אדום המתאימה לכל רכב שטח חולפת בקרבת הגבול המערבי של השמורה, מכביש 234 (אורים-צאלים), סמוך לעיקול החד שבכביש, ועד כביש אופקים-מחנה חצרים. בצדה המערבי של הדרך נמצאים שדות מעובדים, ואילו במבט מזרחה ודרומה נראים מישורי הלס. מדרך זו ניתן להגיע לחורבת חשיף. באתר זה בולטים עצי שיטה סלילנית הפזורים בנוף, ומעט מצפון לחורבה נמצאת מחצבת קִרטון קדומה ומרשימה. הגישה לשמורה עצמה אינה מוסדרת כיום למטיילים בגלל פעילות צבאית נרחבת באזור ומפגעים בטיחותיים בשטח.

ייחודו וחשיבותו האקולוגית של אזור הלס בצפון הנגב התבהרו לגורמי שמירת הטבע רק בשנים האחרונות. בשלב זה, לא נותרו הרבה שטחי לס גדולים ורציפים (חוץ מרצועות צרות למדי לאורך נחל הבשור ויובליו), ועל כן השמורה שאותרה בבית גידול זה חופפת לשטחי אש פעילים של צה"ל.

 
© כל הזכויות שמורות רשות הטבע והגנים