איכות חיים ופיתוח - האם יחיו יחדיו?

כולנו רוצים איכות חיים גבוהה יותר אבל האם נסכים שהתשתיות שיאפשרו זאת ישכנו לצדנו? בארץ רווחת התופעה שאזרחים וקהילות מתנגדים לפיתוח הצמוד למקום מגוריהם. תופעה זו נסקרת בכתבה ואתם מוזמנים לשפוט בעצמכם. הכתבה המלאה בכתב העת אקולוגיה וסביבה

בני פירסט, מישל פורטמן
|
יולי 2018
|
שלח כתבה
רבים רוצים בהעלאת איכות החיים אבל ללא השפעה מיידית על סביבת המגורים
צילום: Depositphotos

בעשור האחרון נעשתה תופעת הנִמְבִּ"י (נגד מיקום בחצרי), הנקראת בלעז Not In My Backyard, שכיחה מאוד בישראל. כמו במדינות מתפתחות אחרות, אחד מהביטויים השכיחים של הנמב"י הוא התרבות מספר התושבים המתנגדים לתוכניות בנייה בסמיכות למקום מגוריהם. ובכך הוא מנציח את הניגוד הפנימי הרווח כיום בין הרצון לשמור על רמת חיים גבוהה ועל איכות סביבה נאותה לבין הצורך להקים תשתיות חיוניות שיאפשרו רמת חיים זו.

ביסוד המונח נִמְבִּ"י טמונים שני מסרים – אחד סמוי וחיובי ואחד גלוי ושלילי – ובסתירה ביניהם טמונה הבעייתיות שבתופעה. המסר החיובי הוא שהציבור מסכים עם הרעיון הכללי שפיתוח משרת את טובת הכלל ולכן הוא תומך בו, ואילו המסר השלילי הוא שכשהרעיון מתורגם לתוכנית בת-יישום שתקום בקרבת מקום מגוריו, אותו ציבור מתנגד למיקום המוצע ודורש להקימו הרחק ממנו.

 
פיתוח? לא בשכונה שלי

ב-2012, כשלוש שנים לאחר גילוי מאגרי הגז והנפט בים התיכון, החליטה ממשלת ישראל לקדם תוכנית מתאר ארצית להקמת מערכי קליטה של גז טבעי מתגליות בים. זה קרה לאחר שניסיון שלה לתת לחברות הגז עצמן את סמכויות התכנון (ובפועל להביא לידי הקמת מתקן טיפול בחוף דור) נבלם בעתירות משפטיות ובהתנגדויות עזות של תושבי חוף הכרמל וזיכרון יעקב. המתנגדים טענו שאת מתקני הטיפול צריך להקים רק בים וכמה שיותר רחוק בים, משיקולים של מניעת סיכון סביבתי לתושבים ופגיעת המתקנים בנוף.

בלחץ ההתנגדויות החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה על הכנת תמ"א בהתאם לחוק התכנון והבנייה. בתום עבודת תכנון שכללה בחינת עשרות חלופות יבשתיות וימיות ומשולבות, אישרה המועצה הארצית ביוני 2014 את תמ"א 37ח’, שקבעה שמרבית הטיפול בגז ייעשה בים. מן הים הגז יוזרם לעוד אסדה להורדת לחץ  שתוקם במרחק כ-10 ק"מ ממערב לחוף, וממנה הוא יוזרם לחוף לחיבור למערכת הארצית. למעשה, מתווה זה ענה על מרבית ההתנגדויות של תושבי אזור חוף הכרמל והם ראו בו הישג חשוב.  

דוגמה זו המובאת כאן היא מקרה מובהק הממחיש את ההגדרה של נִמְבִּ"י סביבתי: מצד אחד אהדה ציבורית כללית לצורך בפיתוח מאגרי הגז הטבעי של ישראל מטעמים כלכליים, סביבתיים וחברתיים, ומצד אחר אף לא רשות מקומית אחת מסכימה שהתשתיות יוקמו בשטחה. לחששם של המתנגדים היו כמה סיבות: ראשית, מדובר במיזם שטרם הוקם בישראל והוא עלום מבחינה הנדסית וכלכלית. שנית, בהפקת גז מהים יש אי-ודאות מפני שהיא תלויה באיכות הגז הנשאב ובהרכבו, ואלו נתונים שיודעים לאשורם רק עם תחילת ההפקה. חשש שלישי היה לגבי היזם (נובל אנרג’י) והקשר שלו להחלטת הממשלה מ-2009 להעניק לו את זכויות ההפקה – החלטה שהציבור הביע התנגדות עזה לה. על חששות אלו נוספו הדי אסון מפרץ מקסיקו באפריל 2010 וחוסר אמון הציבור בישראל בתהליך ההתקשרות הכלכלית עם חברות הגז ("מתווה הגז"). על רקע זה יצאו תושבי חוף הכרמל ועמק חפר בדרישה חד-משמעית: "לא אצלנו", ונקטו רטוריקה הרומזת על השלכות הרות אסון. 

שמירה על איכות החיים

העלייה בשכיחות תופעת הנִמְבִּ"י בנושאי תכנון בישראל נובעת מכמה גורמים, ובראשם צפיפות אוכלוסייה הולכת ועולה, הצטמצמות השטחים המתאימים להקמת תשתיות, והתחזקות תודעת הסביבה של החברה האזרחית. באקלים תרבותי של היעדר אמון הדדי בכלל ובמוסדות הממשל בפרט, כל אלה גורמים לעלייה בריבוי פעולות חוקיות של תושבים להגנה על איכות חייהם וסביבתם. אלא שפעולותיהם יוצרות קשיי אסדרה, ולא תמיד מוסדות המדינה יודעים או מעוניינים להתמודד עם התופעה בדרך מושכלת.

אם כן, הרכיב העיקרי המצריך שינוי עמוק הוא אמון הציבור בגורמי הממסד, שכן זהו אחד הגורמים הבולטים לריבוי ההתנגדויות המקומיות. עם זאת בהתנגדויות יש נקודת אור, והיא שהן ביטוי אותנטי לנשיאה באחריות, להתעצמות החברה האזרחית ולמילוי תפקידה בדמוקרטיה הישראלית.  

הכתבה המלאה בכתב העת אקולוגיה וסביבה  

© כל הזכויות שמורות רשות הטבע והגנים